התובע לאחר בחינת האלטרנטיבות שעמדו בפניו, בחר ,הגם שמדובר בשעת הדחק, באלטרנטיבה הסבירה ביותר [ראה:  ת"ד (חד') 1937/02 מדינת ישראל נ' דוידוב, לא פורסם [פורסם בנבו] (מיום 25.1.05) ות"ד (חד') 1166/08 מדינת ישראל נ' נגאר, לא פורסם [פורסם בנבו] (מיום 16.5.11)] שכן פעולת התובע באותו רגע של מצוקה היא כמעט אינסטינקטיבית [ראו ע"פ(ב"ש) 109/78 רווח נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פ"מ תשל"ט(2)349] וכדברי כב' השופט זוסמן בע"פ 297/60 בו עזר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 1046, 1050:

 

"גם בבילום הרגיל, להבדיל מ'בילום החירום' לא יכולתי לגלות כל רשלנות. בראותו את הבחורה, האט המערער קמעה ואף סטה שמאלה כדי למנוע את התאונה. הדבר קרה כהרף עין; נהג אחר אולי היה פונה ימינה, ונהג שלישי היה בולם כליל ולא היה סוטה. קל להיות נביא אחר מעשה. עכשיו אנו יודעים, כי תמרונו של המערער- הסטייה שמאלה – שחייבה אותו לבלום כליל – לא הצליחה. אך אילו בלם 'בילום חירום', והבחורה הייתה נפגעת היו מאשימים אותו בכך, שלא התרחק ממנה על- ידי סטייה שמאלה, ללא בילום. יש וסכנה פתאומית מחייבת דווקא הגברת מהירות כדי 'לברוח מן ההתנגשות', ולא האטה. לכל היותר, נתפס המערער אולי לשיקול דעת מוטעה, אך אחרים היו עלולים לטעות כמוהו, ורשלנות לא הייתה בכך."